יום ראשון, 1 בפברואר 2015

צפורה הורביץ

לא הכרתי את צפורה הורביץ. בחמישי האחרון בערב גיליתי שההפסד הוא שלי. המפגש שלי עם סיפורה של צפורה היה "במסגרת התפקיד" והוא עורר אותי לחשוב על המסעות לפולין ועל זכרון השואה.

צפורה, חברת קיבוץ גלאון, נולדה בפולין וחייתה שם עם משפחתה. פלישת גרמניה לפולין בשנת 1939, ותחילת הריכוז, הניצול והרצח ההמוניים, העמידו בפני ציפורה, בקושי בת שש, אתגר לא אנושי - שאותו שרדה ואפילו הצליחה למצוא בעצמה די כוחות להקים בית ומשפחה בישראל, לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות ולשתף בזיכרונותיה בליווי מסעות בני נוער לפולין ובספר הזיכרונות שכתבה "תותים אסורים".
ציפורה הורביץ ז"ל איננה (הגדל)
צפורה הורביץ אוחזת בספר שכתבה
עם מותה, החליט בעלה, אריאל, להקים קרן מלגות על שמה שתתמוך בתלמידי צפית הנוסעים לפולין. הצורך לכך הוא אמיתי ודוחק!
ביום חמישי בערב התכנסו תלמידי שכבת י"ב הנוסעים לפולין והוריהם כדי לשמוע מעט על צפורה ולקבל את ספר הזכרונות שכתבה. השתתפו גם ראשת המועצה, מטי צרפתי-הרכבי, סינתיה ויונית מקרן השותפות יואב-ליהיי-ואלי וכמובן כל צוות שכבת י"ב.

צריך להדגיש את זה: בערב הזה, בסיומו של עוד סמינר הכנה למסע, הגיעו כולם לכבודה ולזכרה של צפורה.

אני רוצה לקחת את העובדה הפשוטה הזאת ולנסות להבין באמצעותה דבר מה לגבי המסעות לפולין.

חווית המסע אינה פשוטה וההכנות אינטנסיביות ומורכבות. מדובר הרי באחת הפעולות החינוכיות שמשקיעים בהם, ככל הנראה, הכי הרבה אנרגיה לאורך כל שנות הלימודים בבית הספר. לכל הפחות מבחינה התשומות, מדובר בשיאה של התכנית החינוכית-ערכית של בתי הספר בארץ.

גם אם נניח בצד את ההשלכות שיש למסע על שגרת הלימודים ואולי אפילו על הישגי התלמידים, קיימות משמעויות והשלכות רבות ונוספות: מבחינה רגשית העול והעומס הם רבים וקשים לעיכול. בהיבטים של פוליטיקת הזהות, המסע יכול לשאת מסרים רבים התלויים במידה רבה בתלמידים, בצוות המלווים, באופי המוסד החינוכי, בקהילה, במדריכים בפולין. ומבחינה חינוכית נשאלת בעיקר השאלה - לשם מה?

אני מודה שעמדותיי ביחס למסע הזה מורכבות. חוויתי אותו כתלמיד בשנת 1988 ונדמה לי שחלק מהצלקות הנפשיות טרם נרפאו. חוויתי אותו שוב לפני כעשור, כראש משלחת, וניסיתי לייצר חוויה שונה מזו שהייתה לי. עד היום אני מתלבט בשורה של שאלות הנוגעות למסע: אילו תכנים ראויים? מהי האינטנסיביות הנכונה? אילו דגשים ערכיים להציע? לאילו תלמידים המסע מתאים? באיזה שלב חינוכי נכון לצאת למסע? ואפילו - האם המסע נחוץ וראוי - למרות שנדמה לי שאחרי שעברנו את הגשר הזה, לא נוכל לשוב אחור.

כהיסטוריון אני גם מבין, שעם חלוף השנים, שואת היהודים במחצית המאה העשרים מקבלת משמעויות נוספות ואחרות, וכשהזוועות והאימה מתרחקים בזמן הם גם מתמעטים נשכחים. לא נוכל לאורך עשרות, מאות ואלפי שנים להכיל את עצמתה של השואה. גם היא תתמעט בתורה, כמו שהתמעטו בזיכרון הקולקטיבי שלנו גלות בבל והמרד הגדול.

ובעצם - לשם מה?

כדי לזכור את צפורה! לשם כך נכון וראוי לצאת למסע!
את משמעות השואה ולקחיה אפשר ללמוד, להכיר ולהתנסות גם בפעילות הלימודית והחברתית השוטפת. קיימות מספיק התנסויות שניתן בעזרתן לעסוק בערך האדם, בהומניזם, בהתנגדות לאלימות ולכפיה, בהפיכת בני אדם לקורבנות, בניצול ועוד ועוד.

את זכרה של צפורה ראוי לזכור ולכבד במקום שהפך לבית הקברות של משפחתה ושל התרבות אליה נולדה ובה חייתה. כך ראוי גם לזכור את סבתא מלכה שלי שנותרה בגיל 14 לבדה בעולם, ולצידה רק אחותה הקטנה (גם היא צפורה) וביחד שרדו, בדרכים שמעולם לא הסכימו לספר.

הזהות שלנו מורכבת מזכרונות. חלקם אישיים וחלקם קולקטיביים. אשרי העם שצפורה היא חלק מזכרונות הזהות שלו!

פתחתי כאן דיון, מצומצם מאד ולא באמת עמוק במסעות לפולין. ההתלבטויות הן רבות וכמו בכל תהליכי החינוך, תמיד נשאל את עצמנו - לשם מה?
את מבטחי אני שם בצוות החינוכי המשובח של צפית, שבמו ידיו מוביל תהליך הכנה מקיף, עמוק ורגיש. תמיד נמשיך לשאול, אבל כל עוד גם נזכור, השאלות הן ראויות ונכונות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה