יום שבת, 28 בפברואר 2015

מנוע היצירה הפנימית----פורים בצפית

פורים בצפית התחיל בקול תרועה רמה. שכבת י"א בחרה בנושא "פורים מן היסוד", ובכל אחד מימי ה"טרום" הם עוזרים לנו לחגוג יסוד אחר.
אלבום תמונות אחד שמסתובב ברשת אפשר למצוא בכתובת https://plus.google.com/u/0/116213728694994844952/posts/9ozv7pyAn3s?cfem=1&pid=6120106004481608914&oid=116213728694994844952

למי שלא מכיר את צפית: קחו בחשבון שהשיא עוד לפנינו...

רבים שואלים אותי על החוויה שלי בפורים בצפית. קשה להקיף אותה במילים, ויש בה הנאה גדולה מהחוויה עצמה, שמחה מהתרגשות החניכים מכל השכבות (אם כי בעיקר שכבת י"א), וגאווה גדולה ביכולת של החניכים ליצור, לתכנן ולהנהיג.

פורים השנה אינו עוד חג בצפית. הוא מגיע לאחר תהליך ארוך, שהבשיל עוד בחגיגת חנוכה, להשיב את המסיבות לערב ולבסס נורמות של יצירה והתנהגות בצפית: בחגים כמו גם ביום-יום.
המהלך כולו נעשה תחת הכותרת "בצפית עושים תרבות אחרת", וכבר כתבתי עליו בעבר. באירוע חשיפת הנושא לפורים השנה, הוצג בפני החניכים הפרק הראשון של "מגילת צפית" העוסק במערכות היחסים בתוך בית הספר. ראו עם איזה טקסט יפה, המסכם תהליך ארוך כל כך, יצאנו לדרך הזאת:

מגילת צפית - פרק א', פברואר 2015


אנו, חניכי וחבר עובדי צפית, מאמינים שעלינו ליצור תרבות המעניקה תחושת ביטחון לכל החברים והחברות בבית הספר. התרבות תעודד עשייה חברתית ויצירתית ותיתן מקום לחניכות ולחניכי ביה"ס להביע את עצמם.
החברה בצפית תשאף ליצור מערכות יחסים המבוססות על אמון בין החניכים והחניכות ובין עצמם ובין החניכים והחניכות ובין חבר העובדים. האחריות על בניית מערכות היחסים ועל יצירת האמון מוטלת על כל אחד ואחת באופן אישי.



לפני מספר שבועות נפגשנו, כעשרה חברים בצוות מצפית ואני, עם הורים של חניכים מכפר מנחם. מפגש זה, ראשון בסדרה של מפגשים מתוכננים בישובים המזינים את צפית, נועד לפתוח ערוצי הדברות חדשים עם קהילת ההורים שלנו ולאפשר שיחה בנושאי חינוך בפרספקטיבה רחבה יותר. מפגשים אלה, המתקיימים בשיתוף עם רכזי החינוך הבלתי פורמאלי בישובים, מעלים על סדר היום נושאים רלוונטיים לקהילת ההורים ומאפשרים הקשבה, החלפת עמדות ולמידה.

אחד הנושאים שעלו במפגש המדובר היה התחושה של חלק מההורים שהחינוך החברתי בצפית מגיע על חשבון קידום ההישגים. אני זוכר את תגובתי לנושא ונדמה לי שהיא רלוונטית מאד בהקשר של פורים דווקא. אמרתי משהו בסגנון הזה: הקונפליקט בין החינוך החברתי לבין הלימודים הוא מנוע היצירה האמיתי של צפית. כל החלטה שניקח יכולה להביא את האפקט החינוכי והערכי לנסוק לגבהים אך גם לפגוע במידה כלשהי בלמידה. כל החלטה לוותר על פעילות לטובת יום לימודים היא הזדמנות שהוחמצה להגיע לפנימיותו של עוד חניכה או חניך.

אין צפית ללא חינוך חברתי. אין צפית ללא לימודים והישגים. מהי דרך המלך? לדעתי לעולם לא נדע, אבל החיפוש אחריה הוא זה שמעורר את היצירתיות שבנו ויוביל את התחדשות שלנו.

השבוע השתתפתי בכנס מנהלים של המנהל לחינוך התיישבותי שנערך בכפר הנוער עיינות. הרבה דברים "רציניים" עומדים על שולחנם של מנהלים, אבל כדי שגם נהנה מעט, הופיעה בפנינו חבורת הזמר החדשה של עיינות, שהיה זה לה הופעתה הראשונה. אחד השירים ששרו הנערות והנערים היה שירו היפה של אמיר דדון, "אור גדול", שבית אחד, ובייחוד השורה האחרונה מתוכו מתחברים לפורים, למגילת צפית ולשיחה עם ההורים:

"...אור גדול מאיר הכל
ויותר כבר לא צריך לשאול
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות
להתחיל הכל מהתחלה
כמו לנשום בפעם הראשונה
אני כאן אני לא מתבזבז יותר..."



ולמעוניינים להאזין לשיר כולו: 




שיהיה לכולנו חג שמח ובטוח!

 
 

יום ראשון, 1 בפברואר 2015

צפורה הורביץ

לא הכרתי את צפורה הורביץ. בחמישי האחרון בערב גיליתי שההפסד הוא שלי. המפגש שלי עם סיפורה של צפורה היה "במסגרת התפקיד" והוא עורר אותי לחשוב על המסעות לפולין ועל זכרון השואה.

צפורה, חברת קיבוץ גלאון, נולדה בפולין וחייתה שם עם משפחתה. פלישת גרמניה לפולין בשנת 1939, ותחילת הריכוז, הניצול והרצח ההמוניים, העמידו בפני ציפורה, בקושי בת שש, אתגר לא אנושי - שאותו שרדה ואפילו הצליחה למצוא בעצמה די כוחות להקים בית ומשפחה בישראל, לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות ולשתף בזיכרונותיה בליווי מסעות בני נוער לפולין ובספר הזיכרונות שכתבה "תותים אסורים".
ציפורה הורביץ ז"ל איננה (הגדל)
צפורה הורביץ אוחזת בספר שכתבה
עם מותה, החליט בעלה, אריאל, להקים קרן מלגות על שמה שתתמוך בתלמידי צפית הנוסעים לפולין. הצורך לכך הוא אמיתי ודוחק!
ביום חמישי בערב התכנסו תלמידי שכבת י"ב הנוסעים לפולין והוריהם כדי לשמוע מעט על צפורה ולקבל את ספר הזכרונות שכתבה. השתתפו גם ראשת המועצה, מטי צרפתי-הרכבי, סינתיה ויונית מקרן השותפות יואב-ליהיי-ואלי וכמובן כל צוות שכבת י"ב.

צריך להדגיש את זה: בערב הזה, בסיומו של עוד סמינר הכנה למסע, הגיעו כולם לכבודה ולזכרה של צפורה.

אני רוצה לקחת את העובדה הפשוטה הזאת ולנסות להבין באמצעותה דבר מה לגבי המסעות לפולין.

חווית המסע אינה פשוטה וההכנות אינטנסיביות ומורכבות. מדובר הרי באחת הפעולות החינוכיות שמשקיעים בהם, ככל הנראה, הכי הרבה אנרגיה לאורך כל שנות הלימודים בבית הספר. לכל הפחות מבחינה התשומות, מדובר בשיאה של התכנית החינוכית-ערכית של בתי הספר בארץ.

גם אם נניח בצד את ההשלכות שיש למסע על שגרת הלימודים ואולי אפילו על הישגי התלמידים, קיימות משמעויות והשלכות רבות ונוספות: מבחינה רגשית העול והעומס הם רבים וקשים לעיכול. בהיבטים של פוליטיקת הזהות, המסע יכול לשאת מסרים רבים התלויים במידה רבה בתלמידים, בצוות המלווים, באופי המוסד החינוכי, בקהילה, במדריכים בפולין. ומבחינה חינוכית נשאלת בעיקר השאלה - לשם מה?

אני מודה שעמדותיי ביחס למסע הזה מורכבות. חוויתי אותו כתלמיד בשנת 1988 ונדמה לי שחלק מהצלקות הנפשיות טרם נרפאו. חוויתי אותו שוב לפני כעשור, כראש משלחת, וניסיתי לייצר חוויה שונה מזו שהייתה לי. עד היום אני מתלבט בשורה של שאלות הנוגעות למסע: אילו תכנים ראויים? מהי האינטנסיביות הנכונה? אילו דגשים ערכיים להציע? לאילו תלמידים המסע מתאים? באיזה שלב חינוכי נכון לצאת למסע? ואפילו - האם המסע נחוץ וראוי - למרות שנדמה לי שאחרי שעברנו את הגשר הזה, לא נוכל לשוב אחור.

כהיסטוריון אני גם מבין, שעם חלוף השנים, שואת היהודים במחצית המאה העשרים מקבלת משמעויות נוספות ואחרות, וכשהזוועות והאימה מתרחקים בזמן הם גם מתמעטים נשכחים. לא נוכל לאורך עשרות, מאות ואלפי שנים להכיל את עצמתה של השואה. גם היא תתמעט בתורה, כמו שהתמעטו בזיכרון הקולקטיבי שלנו גלות בבל והמרד הגדול.

ובעצם - לשם מה?

כדי לזכור את צפורה! לשם כך נכון וראוי לצאת למסע!
את משמעות השואה ולקחיה אפשר ללמוד, להכיר ולהתנסות גם בפעילות הלימודית והחברתית השוטפת. קיימות מספיק התנסויות שניתן בעזרתן לעסוק בערך האדם, בהומניזם, בהתנגדות לאלימות ולכפיה, בהפיכת בני אדם לקורבנות, בניצול ועוד ועוד.

את זכרה של צפורה ראוי לזכור ולכבד במקום שהפך לבית הקברות של משפחתה ושל התרבות אליה נולדה ובה חייתה. כך ראוי גם לזכור את סבתא מלכה שלי שנותרה בגיל 14 לבדה בעולם, ולצידה רק אחותה הקטנה (גם היא צפורה) וביחד שרדו, בדרכים שמעולם לא הסכימו לספר.

הזהות שלנו מורכבת מזכרונות. חלקם אישיים וחלקם קולקטיביים. אשרי העם שצפורה היא חלק מזכרונות הזהות שלו!

פתחתי כאן דיון, מצומצם מאד ולא באמת עמוק במסעות לפולין. ההתלבטויות הן רבות וכמו בכל תהליכי החינוך, תמיד נשאל את עצמנו - לשם מה?
את מבטחי אני שם בצוות החינוכי המשובח של צפית, שבמו ידיו מוביל תהליך הכנה מקיף, עמוק ורגיש. תמיד נמשיך לשאול, אבל כל עוד גם נזכור, השאלות הן ראויות ונכונות.