תקציר הפרקים הקודמים

שלושה חודשים חלפו מאז הפוסט האחרון שכתבתי. הסיבה לא הייתה היעדר נושאים חלילה, אלא אינטנסיביות רבה בעבודה וקצת שינויים בסדרי העדיפויות.
מפגש ועד ההורים בשבוע שעבר והסקירה המסורתית של המתרחש בצפית, אפשרו לי לראות כמה דברים בפרספקטיבה רחבה יותר והגבירו את התיאבון לכתוב ולשתף.
הרבה מהכתוב כאן ראוי להרחבה ולעיבוד, ויתכן כי אתייחס אליהם בהמשך.
בינתיים - להלן תקציר הפרקים הקודמים בצפית או בשם אחר: על ארבעה תהליכים ושני ארועים:

תהליך אחד: לפני כשבוע סיימנו בשעה טובה לרשום כמאתיים חניכי שכבת ט' לתיכון. מחנכי הכיתות ואני נפגשנו לשיחה אישית עם כל אחת ואחד מהחניכות והחניכים ועם הוריהם כמובן, שוחחנו על אפשרויות הבחירה וסייענו לקחת החלטות. קיימנו את הפגישות הללו כדי לא לייצר מעבר טכני מחטיבת הביניים לתיכון ולאפשר שיח בין כל גרמי החינוך. ברקע לכך שני מרכיבים במדיניות צפית בתיכון: הרחבה משמעותית של אפשרויות הבחירה במקצועות המוגברים (מגמות) ועידוד התלמידים שלנו ללמידה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית מבחינתם באנגלית ובמתמטיקה. אנחנו מבינים לעומק את כובד ההחלטות המוטלות על כתבי החניכים במעבר לתיכון ורוצים לייצר את הסביבה המיטבית להגשמת יכולותיהם ושאיפותיהם.

תהליך שני: מאז תחילת השנה, חברי צוות צפית ואני עוברים בין הישובים השונים המזינים את צפית ומקיימים שיחה פתוחה עם ההורים. המפגשים הללו הם יוזמה משותפת שלנו ושל רכזי החינוך הבלתי-פורמאלי בישובים ומטרתה לתת מקום להתפתחותה של שפה חינוכית משותפת. בינתיים עברנו בנווה שלום, בכפר מנחם, בחצור, בשדה יואב, בסגולה, בכפר הרי"ף, ובשבוע הקרוב בבית ניר. בזה יסתיים הסבב של השנה הנוכחית ונמשיך בישובים הנוספים בשנה הבאה. יש הרבה מה לכתוב על המפגשים הללו, וסביר שאפרסם פוסט נוסף לאחר המפגש האחרון של השנה בבית ניר.

תהליך שלישי: תכנית הבינוי של צפית מתקרבת לשלבי הביצוע. על פי התכנית, באוגוסט הקרוב ייסגר מתחם הבנייה של השלב הראשון ותחל העבודה. בשלב הראשון יבנו שני בתי כיתות בני 6-8 כיתות כל אחד ומבנה מנהלה חדש. ברור לנו שהתחלת הבנייה תחייב אותנו להיערכות קפדנית בכל הנוגע לבטיחות, לתנועה בתוך צפית וללמידה, והצוותים הרלוונטיים החלו לשבת על המדוכה.

תהליך רביעי: צוות צפית החל לעבוד על תכנית ההתחדשות שלנו לשנים הבאות. חבר העובדים מחולק לחברותות ועוסק בסדרה של סוגיות העומדות על הפרק. בסיומו של התהליך, ועל בסיס העקרונות שיעלו מהעבודה הפנימית שלנו, תוכן תכנית אסטרטגית לשנים הקרובות.

שני ארועים: לכל מי שחי בחודשיים האחרונים על כוכב אחד הנה תקציר המנהלים: בארוע הראשון, לפני חופשת פסח, היו כמה נערים מעורבים (במידה כזו או אחרת) בהצצה, בצילום ובהפצה של תמונות מתוך מקלחות הבנות. בארוע השני, לפני שלושה שבועות, איתרנו כמות קטנה של חשיש ויצאנו משם למהלך אינטנסיבי של "ניקוי אורוות". אני לא חושב שיהיה נכון לפרט כעת על האירועים הללו. לתחושתי שני הארועים הללו טופלו לעילא ולעילא.

כמובן שלעולם לא נהיה חפים מטעויות או מטעויות שבדיעבד. זו הזדמנות בשבילי לרמוז על הדילמות שעולות מארועים כאלה, בעזרתם האדיבה של שני שירים של אמנון שמוש. האחד מכונה "יש" והשני "יש ויש":

יֵשׁ- אמנון שמוש (מתוך דיוואן ספרדי)

יֵשׁ מוֹרִישִים
לִבְנֵיהֶם
צִמָאוֹן 

יֵשׁ מַגִּישִׁים
לָהֶם
אֶת הַמַּיִם

יֵשׁ מַצִּיתִים
בְּעֵינֵיהֶם
אֶת הָאוֹר

יֵשׁ מַבְטִיחִים
לָהֶם
אֶת הַבַּיִת

מִי שֶיֹּאמַר
לִי
מַה נָּכוֹן
אֶשְׁתַּחֲוֶה
לוֹ
אַפַּיִם.

והגרסה המאוחרת יותר (אבל לא מנוקדת)

יש ויש

יש מרעיפים

על בניהם

אהבה ללא תנאי

וחרות בבחירת הדרך

יש מחדירים

בהם

השקפת עולמם

ועקרונות רבי ערך

יש זורעים

אמון

וקוצרים אמנות

        

יש נוטעים

אמונה

וקוטפים נאמנות

מי שיאמר

לי

מנוע היצירה הפנימית----פורים בצפית

פורים בצפית התחיל בקול תרועה רמה. שכבת י"א בחרה בנושא "פורים מן היסוד", ובכל אחד מימי ה"טרום" הם עוזרים לנו לחגוג יסוד אחר.
אלבום תמונות אחד שמסתובב ברשת אפשר למצוא בכתובת https://plus.google.com/u/0/116213728694994844952/posts/9ozv7pyAn3s?cfem=1&pid=6120106004481608914&oid=116213728694994844952

למי שלא מכיר את צפית: קחו בחשבון שהשיא עוד לפנינו...

רבים שואלים אותי על החוויה שלי בפורים בצפית. קשה להקיף אותה במילים, ויש בה הנאה גדולה מהחוויה עצמה, שמחה מהתרגשות החניכים מכל השכבות (אם כי בעיקר שכבת י"א), וגאווה גדולה ביכולת של החניכים ליצור, לתכנן ולהנהיג.

פורים השנה אינו עוד חג בצפית. הוא מגיע לאחר תהליך ארוך, שהבשיל עוד בחגיגת חנוכה, להשיב את המסיבות לערב ולבסס נורמות של יצירה והתנהגות בצפית: בחגים כמו גם ביום-יום.
המהלך כולו נעשה תחת הכותרת "בצפית עושים תרבות אחרת", וכבר כתבתי עליו בעבר. באירוע חשיפת הנושא לפורים השנה, הוצג בפני החניכים הפרק הראשון של "מגילת צפית" העוסק במערכות היחסים בתוך בית הספר. ראו עם איזה טקסט יפה, המסכם תהליך ארוך כל כך, יצאנו לדרך הזאת:

מגילת צפית - פרק א', פברואר 2015

אנו, חניכי וחבר עובדי צפית, מאמינים שעלינו ליצור תרבות המעניקה תחושת ביטחון לכל החברים והחברות בבית הספר. התרבות תעודד עשייה חברתית ויצירתית ותיתן מקום לחניכות ולחניכי ביה"ס להביע את עצמם.

החברה בצפית תשאף ליצור מערכות יחסים המבוססות על אמון בין החניכים והחניכות ובין עצמם ובין החניכים והחניכות ובין חבר העובדים. האחריות על בניית מערכות היחסים ועל יצירת האמון מוטלת על כל אחד ואחת באופן אישי.



לפני מספר שבועות נפגשנו, כעשרה חברים בצוות מצפית ואני, עם הורים של חניכים מכפר מנחם. מפגש זה, ראשון בסדרה של מפגשים מתוכננים בישובים המזינים את צפית, נועד לפתוח ערוצי הדברות חדשים עם קהילת ההורים שלנו ולאפשר שיחה בנושאי חינוך בפרספקטיבה רחבה יותר. מפגשים אלה, המתקיימים בשיתוף עם רכזי החינוך הבלתי פורמאלי בישובים, מעלים על סדר היום נושאים רלוונטיים לקהילת ההורים ומאפשרים הקשבה, החלפת עמדות ולמידה.

אחד הנושאים שעלו במפגש המדובר היה התחושה של חלק מההורים שהחינוך החברתי בצפית מגיע על חשבון קידום ההישגים. אני זוכר את תגובתי לנושא ונדמה לי שהיא רלוונטית מאד בהקשר של פורים דווקא. אמרתי משהו בסגנון הזה: הקונפליקט בין החינוך החברתי לבין הלימודים הוא מנוע היצירה האמיתי של צפית. כל החלטה שניקח יכולה להביא את האפקט החינוכי והערכי לנסוק לגבהים אך גם לפגוע במידה כלשהי בלמידה. כל החלטה לוותר על פעילות לטובת יום לימודים היא הזדמנות שהוחמצה להגיע לפנימיותו של עוד חניכה או חניך.

אין צפית ללא חינוך חברתי. אין צפית ללא לימודים והישגים. מהי דרך המלך? לדעתי לעולם לא נדע, אבל החיפוש אחריה הוא זה שמעורר את היצירתיות שבנו ויוביל את התחדשות שלנו.

השבוע השתתפתי בכנס מנהלים של המנהל לחינוך התיישבותי שנערך בכפר הנוער עיינות. הרבה דברים "רציניים" עומדים על שולחנם של מנהלים, אבל כדי שגם נהנה מעט, הופיעה בפנינו חבורת הזמר החדשה של עיינות, שהיה זה לה הופעתה הראשונה. אחד השירים ששרו הנערות והנערים היה שירו היפה של אמיר דדון, "אור גדול", שבית אחד, ובייחוד השורה האחרונה מתוכו מתחברים לפורים, למגילת צפית ולשיחה עם ההורים:

"...אור גדול מאיר הכל
ויותר כבר לא צריך לשאול
אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות
להתחיל הכל מהתחלה
כמו לנשום בפעם הראשונה
אני כאן אני לא מתבזבז יותר..."


ולמעוניינים להאזין לשיר כולו: 

שיהיה לכולנו חג שמח ובטוח!

 
 

צפורה הורביץ

לא הכרתי את צפורה הורביץ. בחמישי האחרון בערב גיליתי שההפסד הוא שלי. המפגש שלי עם סיפורה של צפורה היה "במסגרת התפקיד" והוא עורר אותי לחשוב על המסעות לפולין ועל זכרון השואה.

צפורה, חברת קיבוץ גלאון, נולדה בפולין וחייתה שם עם משפחתה. פלישת גרמניה לפולין בשנת 1939, ותחילת הריכוז, הניצול והרצח ההמוניים, העמידו בפני ציפורה, בקושי בת שש, אתגר לא אנושי - שאותו שרדה ואפילו הצליחה למצוא בעצמה די כוחות להקים בית ומשפחה בישראל, לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות ולשתף בזיכרונותיה בליווי מסעות בני נוער לפולין ובספר הזיכרונות שכתבה "תותים אסורים".

צפורה הורביץ אוחזת בספר שכתבה

עם מותה, החליט בעלה, אריאל, להקים קרן מלגות על שמה שתתמוך בתלמידי צפית הנוסעים לפולין. הצורך לכך הוא אמיתי ודוחק!
ביום חמישי בערב התכנסו תלמידי שכבת י"ב הנוסעים לפולין והוריהם כדי לשמוע מעט על צפורה ולקבל את ספר הזכרונות שכתבה. השתתפו גם ראשת המועצה, מטי צרפתי-הרכבי, סינתיה ויונית מקרן השותפות יואב-ליהיי-ואלי וכמובן כל צוות שכבת י"ב.

צריך להדגיש את זה: בערב הזה, בסיומו של עוד סמינר הכנה למסע, הגיעו כולם לכבודה ולזכרה של צפורה.

אני רוצה לקחת את העובדה הפשוטה הזאת ולנסות להבין באמצעותה דבר מה לגבי המסעות לפולין.

חווית המסע אינה פשוטה וההכנות אינטנסיביות ומורכבות. מדובר הרי באחת הפעולות החינוכיות שמשקיעים בהם, ככל הנראה, הכי הרבה אנרגיה לאורך כל שנות הלימודים בבית הספר. לכל הפחות מבחינה התשומות, מדובר בשיאה של התכנית החינוכית-ערכית של בתי הספר בארץ.

גם אם נניח בצד את ההשלכות שיש למסע על שגרת הלימודים ואולי אפילו על הישגי התלמידים, קיימות משמעויות והשלכות רבות ונוספות: מבחינה רגשית העול והעומס הם רבים וקשים לעיכול. בהיבטים של פוליטיקת הזהות, המסע יכול לשאת מסרים רבים התלויים במידה רבה בתלמידים, בצוות המלווים, באופי המוסד החינוכי, בקהילה, במדריכים בפולין. ומבחינה חינוכית נשאלת בעיקר השאלה - לשם מה?

אני מודה שעמדותיי ביחס למסע הזה מורכבות. חוויתי אותו כתלמיד בשנת 1988 ונדמה לי שחלק מהצלקות הנפשיות טרם נרפאו. חוויתי אותו שוב לפני כעשור, כראש משלחת, וניסיתי לייצר חוויה שונה מזו שהייתה לי. עד היום אני מתלבט בשורה של שאלות הנוגעות למסע: אילו תכנים ראויים? מהי האינטנסיביות הנכונה? אילו דגשים ערכיים להציע? לאילו תלמידים המסע מתאים? באיזה שלב חינוכי נכון לצאת למסע? ואפילו - האם המסע נחוץ וראוי - למרות שנדמה לי שאחרי שעברנו את הגשר הזה, לא נוכל לשוב אחור.

כהיסטוריון אני גם מבין, שעם חלוף השנים, שואת היהודים במחצית המאה העשרים מקבלת משמעויות נוספות ואחרות, וכשהזוועות והאימה מתרחקים בזמן הם גם מתמעטים נשכחים. לא נוכל לאורך עשרות, מאות ואלפי שנים להכיל את עצמתה של השואה. גם היא תתמעט בתורה, כמו שהתמעטו בזיכרון הקולקטיבי שלנו גלות בבל והמרד הגדול.

ובעצם - לשם מה?

כדי לזכור את צפורה! לשם כך נכון וראוי לצאת למסע!
את משמעות השואה ולקחיה אפשר ללמוד, להכיר ולהתנסות גם בפעילות הלימודית והחברתית השוטפת. קיימות מספיק התנסויות שניתן בעזרתן לעסוק בערך האדם, בהומניזם, בהתנגדות לאלימות ולכפיה, בהפיכת בני אדם לקורבנות, בניצול ועוד ועוד.

את זכרה של צפורה ראוי לזכור ולכבד במקום שהפך לבית הקברות של משפחתה ושל התרבות אליה נולדה ובה חייתה. כך ראוי גם לזכור את סבתא מלכה שלי שנותרה בגיל 14 לבדה בעולם, ולצידה רק אחותה הקטנה (גם היא צפורה) וביחד שרדו, בדרכים שמעולם לא הסכימו לספר.

הזהות שלנו מורכבת מזכרונות. חלקם אישיים וחלקם קולקטיביים. אשרי העם שצפורה היא חלק מזכרונות הזהות שלו!

פתחתי כאן דיון, מצומצם מאד ולא באמת עמוק במסעות לפולין. ההתלבטויות הן רבות וכמו בכל תהליכי החינוך, תמיד נשאל את עצמנו - לשם מה?
את מבטחי אני שם בצוות החינוכי המשובח של צפית, שבמו ידיו מוביל תהליך הכנה מקיף, עמוק ורגיש. תמיד נמשיך לשאול, אבל כל עוד גם נזכור, השאלות הן ראויות ונכונות.

מחצית מול מחצית

בשבוע שעבר הסתיימה המחצית הראשונה של תשע"ה. ואיזו מחצית זו הייתה...צריך יער קטן רק בשביל הנייר עבור רשימה של כל הפעילויות שנעשו בצפית בארבעה חדשים וחצי.

 

בחמישי האחרון חילקנו תעודות וציינו תוך כדי כך חידוש קטן בדברי ימי צפית בעת המודרנית: מועצת התלמידים המתחדשת שלנו קיימה יריד גיוס כספים למלגות לפולין והצליחה לאסוף כשלושת אלפים שקלים שהועברו אחר כבוד לתקציב המלגות של צפית. המיוחד אינו בנושא, החשוב כשלעצמו, וגם לא ביוזמה של התלמידים המחפשים דרכים לעזור לחבריהם.

כדי להמחיש אתאר לכם תמונה: לאורך יום חלוקת התעודות, במקביל להופעות של סל תרבות בבית הבנים, לטקסים שכבתיים ולחלוקת התעודות בכיתה, התכנסו להם בחדר האוכל שלוש פעילויות מקבילות: וועדות השכבות של חטיבת הביניים הכינו את "בית הקפה" המסורתי של יום חלוקת התעודות, הרכבים מוזיקליים של חניכי צפית בהנחיית ארז ממרכז המוסיקה של המתנ"ס, ניגנו להם על הבמה, ומכל עבר הגיעו תלמידים מתנדבים, מט' ועד י"ב, שנענו לקריאת מועצת התלמידים ומכרו את מעשה ידיהם להתפאר, כדי לסייע במלגות לפולין: ממיץ תפוזים סחוט ועד בר פסטות. מצמידים מלאכת יד ועד צלוחיות חומוס ו"שערות סבתא". פשוט תענוג!

 

 

 "מידה" ו"מהות":

 

בשבוע שלפני חלוקת התעודות, חליתי לבושתי בשפעת העונתית, אחרי שעמדתי במשך שבועות ארוכים בהצלחה אל מול מתקפת החיידקים של מאות תלמידים ושל שלושה זאטוטים בבית.

ההשפעה המידית הייתה, שביום רביעי, יממה קודם חלוקת התעודות, ישבתי וחתמתי על כאלף תעודות (לא כולל תעודות הצטיינות והערכה...) המחשבות הרומנטיות שלי לגבי קריאה מעמיקה של התעודות התעופפו להן מהחלון, והסתפקתי לצערי בקריאה מעמיקה של התעודות עם הציונים השליליים (מיעוט לשמחתי) וקריאה מדגמית של הערות המחנכים. אני לא גאה בזה, אבל ראשי הדואב וזרוע ימיני המתעוותת לא הותירו לי ברירות רבות.

 

תוך כדי קריאה וחתימה, ניסיתי לחשוב מדוע התעודות חשובות לנו כל כך (כמורים, כמובן - אבל לא פחות מכך גם לתלמידים וגם להורים). הרי כל שהתעודה יכולה להעניק לנו ניתן במושגים של "מידה" - כלומר היכן נמצאים הילדים שלנו על גבי סולם כלשהו - שאף אחד כבר לא יודע מי קבע אותו ומתי. כל הכתוב בתעודה מתייחס לתוצאות של המדידות שאנחנו עורכים בבית הספר, בשכבה ובכתה, ובעצם - ועל זה אין עוררין - רק לעיתים קרובות מצליחות התעודות לגעת ב"מהות". באור הפנימי המצוי בכל אחד מאתנו.

 

אחד ההוגים האהובים עלי, במיוחד באנושיותו, הוא פרנץ רוזנצוויג, שכתב במקום כלשהו: "הניסיון ככל שיעמיק חדור, יגלה באדם רק את האנושי, בעולם רק את העולמי ובאלוהים רק את האלוהי". למה הכוונה? שכל שאנחנו יודעים על האדם הוא אנושיותו. ומה על התעודה?

האם בכתבנו ציונים, הערות מבנק ההערות וכמה משפטים אישיים, אנחנו ממצים את אנושיותם של התלמידים? את אנושיותנו שלנו?

 

נדמה לי שלא. בראותי את הרצינות ואת המחשבה המושקעים בכתיבת התעודות, אני חווה בעיקר את אחת מתמציותיה של האנושיות: את האופטימיות. אני חווה את כל הציונים, את כל ההערכות וההערכות כניסיון (נואש לעיתים) של הצוות החינוכי להפיח תקווה ורצון באלה שעבורם אנחנו מגיעים בבוקר לצפית - לתלמידים שלנו.

 

תשאלו אותי: מדוע לחכות לתעודות? מדוע לא נעשה את זה דרך שגרה? אני מאמין שכך נעשה, אבל כנראה שיש חשיבות גם למילה הכתובה. אנחנו מייחסים לה חשיבות מאגית כמעט שהרי את עולמנו שלנו אנחנו בוראים במילים. נדמה לי שזאת הסיבה שאני עדין מתעקש לחתום בעצמי על התעודות...

ולסיום שיר קצר על כוחה של המילה:

עשר מילים - אלי נצר הַמִּלָה הִיא הַנִּיצוֹץ שֶׁמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה שֶׁבְּקָצֶהָ מַעֲשֶׂה בִּלְתִי-נִמְנָע וצ'ופר מיוחד לסקרנים: שירה הנהדר של יוכבד בת מרים ממנו ציטטתי את כותרת הפוסט יום ויום  א יוֹם וָיוֹם כְּחֶזְיוֹן־חֲלוֹם, כַּהֲרָמַת כּוֹס בְּאֹשֶר־גִּיל כְּהֶמְיַת צְלִיל, כְּרֶמֶז שְׁבִיל הַנִּגְשָׁר־נִמְתָּח מִתְּהוֹם לִתְהוֹם. יוֹם וָיוֹם כְּהַקְרָנַת סוֹד, כְּהַבְהָקַת נֵר בְּשַׁחַק רָם, כְּטִפַּת דָּם, כְּעֶצֶב נָם בְּשִׂפְתֵי נַעֲרָה בְּסֵתֶר־הוֹד. יוֹם וָיוֹם וַאֲנִי בַּחֲלוֹם! - - - ב הוֹי לֵילוֹת מְתוּחִים עַל שִׂפְתֵי שָׂטָן, הוֹי יָמִים שׁוֹתְתִים נִטְפֵי־דָּם, הוֹי דְּרָכִים - זְרוֹעוֹת תְּפִלָּה פְּרוּשָׂה, וּמִפְרְשֵׂי גַּעְגּוּעִים תּוֹךְ עַרְפִלֵּי יָם! כָּל־אֶחָד נָשַׁק נַפְשִׁי נְשִׁיקַת־נֶצַח, כָּל־אֶחָד קָלַע לִי עֲטֶרֶת־צְחוֹר, כָּל־אֶחָד הוֹסִיף לְעֵינַי עֹמֶק וָצֶבַע וְשִׁיר לְדָמִי כָּל־הֵד וְכָל קֶרֶן־אוֹר. עַד הֱיוֹתִי כְּמוֹכֶם, חָלִיל בֵּין חֲלִילֵי־קְסָמִים, עַד נִמְלֵאתִי טְלָלִים וָרֹךְ וּמְשׁוּבַת חֹל, עַד לִי גְּבוּלֶיךָ צָרוּ, הוֹי עוֹלָם פִּלְאִי, וַאֲרַנֵּן עֱנוּת שִׁירְךָ בְּאֶפֶס־קוֹל... ג אֹפֶל הַתֹּהוּ וּמֶרְחָק מִתְרַקֵּם בְּעֵינֵי הַנַּעֲרָה הַפְּתוּחוֹת. תְּהוֹם מְרֻוַּחַת, גְּבוּלוֹת נְטוּשׁוֹת בְּקַרְנֵי שְׂפָתֶיהָ הַנְּבוּכוֹת. נְתִיבוֹת מְאִירִים בְּיַעְרוֹת קְדוּמִים מָשְׁכוּ יָדֶיהָ הָרַכּוֹת, וּגְמִישׁוּת הַחַיָּה מַעְפִּילָה בֶּהָרִים בְּנִדְנוּד רַגְלֶיהָ הַדַּקּוֹת. אִילָנִי בַּשָּׂדֶה, אִילָן מִתְחַטֵּא - גּוּפָהּ הָעוֹלֶה בְּרַחַשׁ. תְּכֵלֶת וְרוּחוֹת וְשֶׁמֶשׁ שׁוֹפַעַת ברְּ ֹ אשׁהָ התִעְטַרְּו בלְּחַשַׁ. וּכְמַלְכָּה אוֹבֵדָה תִּתְהַלֵּךְ וְתָנוּד נִכְלָמָה, נְבוֹכָה וְזָרָה - וּפִתְאֹם כְּפֶלֶא לְעוֹבֵר אֳרָחוֹת תְּגַל בַּת־צְחוֹק מְאֻשָּׁרָה - - - ד אֵי־מִזֶּה הַרְחֵק, אֵי־מִזֶּה הָלְאָה נִקְפָּלִים גְּלִילֵי צְלִיל. תְּכֵלֶת־דִּמְדּוּמִים, זָהֳרֵי־שַׁחַר מִתְרַקְּמִים לְקֶשֶׁת שְׁבִיל. אֵי־מִזֶּה הַרְחֵק, אֵי־מִזֶּה הָלְאָה מִתְאַחֲדִים גַּלִּים בִּרְעֹד. דְּרָכִים וְרוּחוֹת מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת מִתְלַכְּדִים בְּאִחוּד יְסוֹד. אֵי־מִזֶּה הַרְחֵק, אֵי־מִזֶּה הָלְאָה מַבְטִיחַ לִי פֶּלֶא חֲלוֹם, כִּי עוֹד נִתְרָאֶה, כִּי עוֹד נִפָּגֵשׁ, נִפָּגֵשׁ בְּנֶצַח חֲלוֹם. וְצוֹהֵל בִּי, צוֹהֵל וְצוֹחֵק כֹּה גִּילִי עַל סַף פֵּשֶׁר חֲלוֹם - - - ה עֵינַיִם - פָּרֹכֶת יְגוֹן־לָיְלָה, עֵינַיִם - אוֹרוֹת־דְּמָמָה. שָׁחַק מִתְבַּהֵר וָסַעַר הִסְתַּבֵּךְ בִּכְנַף־הָאֲדָמָה. עֵינַיִם - אִצְטַגְנִינוּת אִלֶּמֶת, עֵינַיִם - שְׂרֵפַת נְשָׁמָה, כָּל שֶׁלֹּא יָבוֹא לְעוֹלָם וּמֵצֵר וְטוֹרֵד בִּדְמָמָה. עֵינַיִם - רְעדָה רִאשׁונהָ וְעָרִיצוּת הַכְרָעָה אַחֲרוֹנָה. כִּבְשׁוֹנוֹ מְעֻרְבָּב שֶׁל עוֹלָם וְאֵלֶם הַכְנָעָה וּזְדוֹנָהּ. הִנְּכֶן נִשָּׂאוֹת לְפָנַי כְּמַלְאֲכֵי צְלִילִים וּצְבָעִים, נְשׁוּקוֹת רוּחוֹת נִכְלָמִים וּבְרוּכוֹת נְצָחִים נִפְלָאִים, עֵינָיִם - - - ו עֶרֶב וָשַׁחַר, אֵד קָרִיר מִתְרוֹמֵם כְּנוֹשֵׂא כַּפָּיִם. סוֹבֵב אֶת גַּבִּי וְשִׁכְמִי וְנִשְׁעָן בְּפִלּוּג דְּלָיָיִם. בָּאֶחָד סַהַר שֶׁבָּרַח, אִבֵּד אֶת חֶצְיוֹ הַטָּמִיר. בַּשֵּׁנִי עֵץ יָרֹק אַפְלוּלִי מֵנִיד בְּעַנְפֵי הָאָמִיר. וְעָלָיו כְּצִפּוֹר מְפַגְּרָה יוֹמִי הָאַחֲרוֹן חוֹלֵם: עַל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה וְהָיָה, כַּוָּנַת לֵב תְּמוֹלִי הָעוֹמֵם. וָאָרוּץ כֶּאֱלוּל, כְּתִשְׁרֵי, עֲטוּיָה אוֹר כְּמִיהָה אֲדֻמָּה. פָּנַי לִשְׁנַיִם נִגְזָרו, מַחֲצִית מוּל מַחֲצִית עֲגוּמָה.