חינוך או צייתנות!?

בית ספר הוא מערכת מאד מורכבת. קשרי הגומלין בבית הספר הם רבים לאין שיעור, וכל חוליה בו מקושרת בקשרים רבים כמעט לכל החוליות האחרות.

נוסף על זה, מבט מזווית אחת על בית הספר שונה לכאורה מזוויות אחרות, אולם כשמביטים מבחוץ (או מלמעלה) מצטיירת תמונה רב-ממדית שכל מרכיביה מתכנסים האחד לתוך השני.

בית הספר כפרקטל

דבר אחד לא משתנה בכל זווית ראייה שהיא: בית ספר הוא מקום שמאות ולעתים אלפי אנשים פועלים בו, וככזה חייבת להיות בו ראייה של הפרט. ללא התמודדות ומתן מענה לרווחתם של הפרטים: מבוגרים וילדים, צוות ותלמידים, אין לדעתי זכות קיום לבית הספר.

מה שהופך את כל הסיפור הזה למעניין באמת הוא העובדה שכל הבאים בשערי בית הספר נושאים אתם כוחות וקשיים, אמונות ועמדות ובעיקר שונות גדולה ורצון אותנטי לבוא לידי ביטוי ולקבל על כך הכרה.

אחד האתגרים העומדים בפני הוא לאפשר את כל היופי הזה ובה בעת לקיים את הסדר.  לסדר יש שתי מטרות עיקריות: למלא את ההבטחה שהבטחתי לכל ההורים בתחילת השנה שנעשה ככל יכולתנו לשמור על ביטחונם ורווחתם של ילדיהם, ובה בעת לשכנע, להרגיל וללמד את התלמידים שלנו את הנורמות ואת אורחות החיים הראויים לחברה שלנו: אחריות, התמדה, שיקול דעת, מצוינות בכל התחומים ועוד רבים נוספים.

אתגר מסוג הונח בפני לפני מספר ימים. תלמיד שלנו אתגר אותי ושאל, באמצעות ציור שהניח על שולחני: מה אני מעדיף: חינוך או צייתנות?

למרות שגיאות הכתיב, השאלה רלוונטית

נסו לרגע להניח בצד את העגמומיות שהציור מעלה, ולהתמודד עם השאלה עצמה. האם חינוך עומד בסתירה לצייתנות? למה הכוונה בחינוך ולמה הכוונה בצייתנות? ובכלל, עד כמה מהותי תפקידו של המנהל בבחירה בין אפשרויות כאלה לאחרות? אני אמנם המנהל, אבל בצפית כ-120 עובדים ולמעלה מ-1000 תלמידים. כמה שליטה יכולה להיות לי על כולם כדי שאוכל לצפות לצייתנות? כמה השפעה יכולה להיות לי על החינוך?

יש לי את התשובות שלי, והן כמובן פתוחות להרהור ולערעור.

אני לא מצפה לצייתנות כתכונת אופי, אבל אני כן מצפה לציות במצבים שהמערכת מסמנת כקווים אדומים. ללא זה נדמה לי שלא נוכל לתפקד. אם בגן עדן ניתנו לנו חוקים, מה לנו כי נלין על חוקים במדינה, במקומות העבודה ובבתי הספר?

מה גם שיש מנגנונים לשינוי החוקים, אפילו בתוך בית הספר, בין אם מועצת התלמידים או וועד ההורים - אבל תמיד יהיה צוות בית הספר הפוסק הסופי, אנחנו הרי אלה הממונים על אכיפתם.

ומה עם חינוך? אני מאמין שכוחו של בית הספר נעוץ בעובדה שמתקיים בו מפגש חינוכי בין ילדים למבוגרים. גם התלמידים שלנו בי"ב הם ילדים בעיני - לא מתוך הקטנה שלהם חלילה, אלא מתוך אחריותנו עליהם כמבוגרים. עלינו לקיים את ציוויו של אברהם מאסלו: "מעצם טבעו לוחץ האדם בכיוון הגברת ה"היות" שלו כמידת האפשר , בכיוון מימוש מושלם יותר של אנושיותו , ממש באותו מובן מדעי נטורליסטי שעל הבלוט ניתן לומר שהוא לוחץ לקראת היות עץ אלון , או שהנמר לוחץ להגיע לידי נמריות מלאה , והסוס לידי סוסיות מלאה".

ומה התפקיד שלי? במובן מסוים אני רואה את צפית כמו שמאסלו ראה את הילד ואת הבלוט ואת הסוס ואת הנמר: צפית לוחצת להיות במלוא צפיותה ואני כאן כדי לאפשר ולעזור ככל יכולתי שזה יקרה. לפעמים בדרישה לציות. לפעמים בחינוך, אבל רוב הזמן (ומזה נדמה לי שהצייר התעלם) באופטימיות גדולה ובתקווה לעתיד.

ואידך זיל גמור.